יוגה יהודית לכבוד פסח
המסע מעבדות לחירות
עבדים היינו לפרעה במצרים... כבר בגרנו והבנו שעבדות מצרים בכוונתה העמוקה היא לא באמת לבנים וחמר במצרים הגיאוגרפית שכנתנו פעם מזמן אלא, מושג עמוק ועכשווי של שעבוד לאגו, לרצונות הבלתי פוסקים שלו, לראיית העולם דרך הדעות והסיפורים בהם אנחנו אוחזים
המסע אל ליל הסדר במסורת היהודית הוא מסע מעבדות לחירות
אם נרצה אנחנו צועדים לקראת החירות דרך מעשים והתבוננויות במידות
ניקיונות פסח והמנהג לשחרר חפצים שאינם דרושים לנו עוד ואנחנו לא משתמשים בהם, בגדים, כלים, ספרים ודרכם: דעות, דאגות, מחשבות וסיפורים
כמה קשה לנו לפעמים לוותר על בגד או חפץ למרות שזמן רב ולעיתים שנים רבות לא עשינו בו שימוש כלשהו, לפעמים מחכים לנו ערמות של כאלו במגרות נסתרות ופינות חבויות ואחרי שכבר עשינו את הצעד ושחררנו כמה הקלה מתבטאת בתוכנו, איזו הרגשה קלה, חופשית ומשוחררת
היאמה אפריגרהא במסורת היוגה בין היתר מכוונת למקום זה שהוא אי צבירה, היוגי מקבל הנחייה להשתמש רק במה שנדרש לא ולא טיפה מעבר לכך, אפילו היאמה אסטיה, אי גנבה מכוונת בפרשנות העמוקה לאותו כיוון, גנב הוא לא רק מי שפורץ באישון לילה לבית של אחר ולוקח משם מה שלא שייך לו, כל אחד מאתנו יכול להיות במרחב הגנבה מכיוון שהחזקת חפצים או דעות שאנחנו לא צריכים היא החזקה של מה שלא שייך לנו
שבועיים לפני ליל הסדר, בשבת, קוראים בתורה את פרשת מצורע, הצרעת המקראית ככל הנראה אינה הצרעת של ימינו בימים עברו היא הייתה ביטוי חיצוני ללשון הרע. על לשון הרע או רכילות או כל דיבור מיותר אנחנו יודעים שזו יצירת קארמה שיכולה להרוס אדם אחר, ליצור סכסוך בתוך משפחות וקהילות, אבל קרמה במסורת היוגה כמו בפנימיות התורה פוגעת גם בצד של זה שיצר אותה ותיאור של תופעות הפגיעה הקרמתית מופיע בפרשה , בהתחלה ברמת קירות הבית, אח"כ אם לא הובן המסר אז הצרעת עברה לכלים ולבסוף הגיעה לגוף
השאלה המשמעותית בנושא הדיבור היא מה קורה כשמצמצמים אותו, מה קורה כשהשתיקה תופסת מקום משמעותי יותר, מה קורה כשמשחררים חפצים ונוצר חלל, מה אנחנו עושים על כל השקט הזה? מה מפחיד אותנו בריקות? לעתים אנחנו מרגישים חובה לייצר מילים או דעות כדי להרגיש חשובים או נחוצים בעולם ובתוך מערכות יחסים, מה יקרה לשיחה על כוס קפה עם חברה טובה או חבר טוב אם נוריד את ממד הרכילות או אם נמעיט בדיבור, מה יהיה עם השקט שבנינו
ועל זאת כבר אמרו חכמנו: "סייג לחכמה,שתיקה" ועל היוגי נאמר שהוא מוני, שותק
בחודש ניסן בדרך אל החירות אנחנו בודקים בנינו לבין עצמנו האם נוכל להיות שתיקה והאם נסכים להכניס לחיינו דממה
צעד נוסף לקראת החירות טמון בפרשת השבוע לפני ליל הסדר פרשת "אחרי מות", שם נמצא מסר מפויס שנובע מסיפור טראגי ולא פשוט והוא מאפשר את החלק החשוב ביותר בתחושתי לישיבה כבני חורין בשולחן הסדר
נדב ואביהו,שני בני אהרון שהיו משמשים ככוהנים בבית המקדש, אשר תשוקתם ורצונם להתקרב לאלוהות גרמה להם להיכנס לקודש הקדשים, הנקודה הכי מוארת וקדושה בעצמתה בבית המקדש שאליה היה מורשה להיכנס רק הכהן הגדול ורק ביום כיפור, רק מי שהיה יכול להכיל את האור העצום, כך שהם נכנסו כשהם עדיין לא מוכנים ובשלים ונשרפו מעוצמת האור ומתו. תשוקתם ואהבתם לאלוהים הניעה אותם אמנם אך הם לא הקשיבו למקום שהם היו בו ולא הסכימו להיות בשלם שלהם
פטנג'לי אומר על האסאנה שהיא צריכה להיות יציבה ונינוחה, כך אנחנו בליל הסדר כדאי שנאמץ אל ליבנו את המקום שבו אנחנו נמצאים יציבים ונינוחים, אנחנו בסך הכל הולכים בדרך, החירות והקבלה של עצמנו היא השלם, פורונאם, היא האהבה ובמקום בו נמצאת האהבה שם האלוהות שורה
המסע מעבדות לחירות
עבדים היינו לפרעה במצרים... כבר בגרנו והבנו שעבדות מצרים בכוונתה העמוקה היא לא באמת לבנים וחמר במצרים הגיאוגרפית שכנתנו פעם מזמן אלא, מושג עמוק ועכשווי של שעבוד לאגו, לרצונות הבלתי פוסקים שלו, לראיית העולם דרך הדעות והסיפורים בהם אנחנו אוחזים
המסע אל ליל הסדר במסורת היהודית הוא מסע מעבדות לחירות
אם נרצה אנחנו צועדים לקראת החירות דרך מעשים והתבוננויות במידות
ניקיונות פסח והמנהג לשחרר חפצים שאינם דרושים לנו עוד ואנחנו לא משתמשים בהם, בגדים, כלים, ספרים ודרכם: דעות, דאגות, מחשבות וסיפורים
כמה קשה לנו לפעמים לוותר על בגד או חפץ למרות שזמן רב ולעיתים שנים רבות לא עשינו בו שימוש כלשהו, לפעמים מחכים לנו ערמות של כאלו במגרות נסתרות ופינות חבויות ואחרי שכבר עשינו את הצעד ושחררנו כמה הקלה מתבטאת בתוכנו, איזו הרגשה קלה, חופשית ומשוחררת
היאמה אפריגרהא במסורת היוגה בין היתר מכוונת למקום זה שהוא אי צבירה, היוגי מקבל הנחייה להשתמש רק במה שנדרש לא ולא טיפה מעבר לכך, אפילו היאמה אסטיה, אי גנבה מכוונת בפרשנות העמוקה לאותו כיוון, גנב הוא לא רק מי שפורץ באישון לילה לבית של אחר ולוקח משם מה שלא שייך לו, כל אחד מאתנו יכול להיות במרחב הגנבה מכיוון שהחזקת חפצים או דעות שאנחנו לא צריכים היא החזקה של מה שלא שייך לנו
שבועיים לפני ליל הסדר, בשבת, קוראים בתורה את פרשת מצורע, הצרעת המקראית ככל הנראה אינה הצרעת של ימינו בימים עברו היא הייתה ביטוי חיצוני ללשון הרע. על לשון הרע או רכילות או כל דיבור מיותר אנחנו יודעים שזו יצירת קארמה שיכולה להרוס אדם אחר, ליצור סכסוך בתוך משפחות וקהילות, אבל קרמה במסורת היוגה כמו בפנימיות התורה פוגעת גם בצד של זה שיצר אותה ותיאור של תופעות הפגיעה הקרמתית מופיע בפרשה , בהתחלה ברמת קירות הבית, אח"כ אם לא הובן המסר אז הצרעת עברה לכלים ולבסוף הגיעה לגוף
השאלה המשמעותית בנושא הדיבור היא מה קורה כשמצמצמים אותו, מה קורה כשהשתיקה תופסת מקום משמעותי יותר, מה קורה כשמשחררים חפצים ונוצר חלל, מה אנחנו עושים על כל השקט הזה? מה מפחיד אותנו בריקות? לעתים אנחנו מרגישים חובה לייצר מילים או דעות כדי להרגיש חשובים או נחוצים בעולם ובתוך מערכות יחסים, מה יקרה לשיחה על כוס קפה עם חברה טובה או חבר טוב אם נוריד את ממד הרכילות או אם נמעיט בדיבור, מה יהיה עם השקט שבנינו
ועל זאת כבר אמרו חכמנו: "סייג לחכמה,שתיקה" ועל היוגי נאמר שהוא מוני, שותק
בחודש ניסן בדרך אל החירות אנחנו בודקים בנינו לבין עצמנו האם נוכל להיות שתיקה והאם נסכים להכניס לחיינו דממה
צעד נוסף לקראת החירות טמון בפרשת השבוע לפני ליל הסדר פרשת "אחרי מות", שם נמצא מסר מפויס שנובע מסיפור טראגי ולא פשוט והוא מאפשר את החלק החשוב ביותר בתחושתי לישיבה כבני חורין בשולחן הסדר
נדב ואביהו,שני בני אהרון שהיו משמשים ככוהנים בבית המקדש, אשר תשוקתם ורצונם להתקרב לאלוהות גרמה להם להיכנס לקודש הקדשים, הנקודה הכי מוארת וקדושה בעצמתה בבית המקדש שאליה היה מורשה להיכנס רק הכהן הגדול ורק ביום כיפור, רק מי שהיה יכול להכיל את האור העצום, כך שהם נכנסו כשהם עדיין לא מוכנים ובשלים ונשרפו מעוצמת האור ומתו. תשוקתם ואהבתם לאלוהים הניעה אותם אמנם אך הם לא הקשיבו למקום שהם היו בו ולא הסכימו להיות בשלם שלהם
פטנג'לי אומר על האסאנה שהיא צריכה להיות יציבה ונינוחה, כך אנחנו בליל הסדר כדאי שנאמץ אל ליבנו את המקום שבו אנחנו נמצאים יציבים ונינוחים, אנחנו בסך הכל הולכים בדרך, החירות והקבלה של עצמנו היא השלם, פורונאם, היא האהבה ובמקום בו נמצאת האהבה שם האלוהות שורה
